אוריפידס | איפיגניה באוליס

בשנת 408 לפני הספירה, בסוף שנות השבעים לחייו, עזב אֶוּרִיפִּידֶס את אתונה, ארץ מולדתו, וקיבל את הצעתו של אַרְכֶלָאוֹס מלך מָקֶדוֹנְיָה להתארח אצלו. שם, בחצרו של המלך, ובאירוחו הנדיב, כתב אוריפידס את הטטרלוגיה האחרונה שלו. היא כללה את הטרגדיות: אִיפִיגֶנְיָה באָוּלִיס, הבַּקְכוֹת, אַלְקְמַיְאוֹן בקוֹרִינְתוֹס (מחזה שאבד), ובסיומן מחזה סָטִירִים, אשר שמו לא נשתמר. הוא מת בשנת 406, בגיל שמונים בערך. שנה אחרי מותו הועלתה הטטרלוגיה באתונה וזכתה, ככל הנראה, במקום הראשון.

הטקסט של אִיפִיגֶנְיָה בְּאָוּלִיס, כפי שהגיע לידנו (בנוסח אחד בלבד, מן המאה הארבע-עשרה, ועם שיבושים רבים מן הרגיל) רווי באנומליות, בעיות מטריות, סתירות פנימיות, וכנראה גם השמטות.

לפי הסברה, אוריפידס השאיר כתב-יד לא גמור של איפיגניה באוליס, ובנו או אחיינו, שגם הם נקראו אוריפידס, השלימו את הטיוטה. במאה הרביעית לפני הספירה זכה המחזה להעלאה מחודשת, שכנראה לא "קידשה" את הטקסט. נראה שאחת הידיים המעורבות בהפקה נהגה בו בדיוק כפי שנהוג בימינו עם מחזות קלאסיים: מפרקים ומכווצים ומוסיפים ומתאימים אותם לצרכי הפרשנות של הבמאי ולפי רוח התקופה.

נוסף על כך, בעיות מטריות בולטות במאה השורות האחרונות של המחזה, הובילו את החוקרים למסקנה שהן תוספת מסוף העת העתיקה. הבעיה היא שאין לנו את הנוסח המקורי של אוריפידס עצמו, וכך אנחנו נאלצים להסתפק בעיבוד המאוחר יותר למחזה שלו. זו בקצרה הטענה של מלומדים רבים במאתיים השנים האחרונות, והם גם עורכים את הטקסט היווני בהתאם לכך. חלקם מנסים לשחזר את הטקסט של אוריפידס עצמו, חלקם את הטקסט שהושלם על-ידי בנו או אחיינו, והוצג בשנת 405, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, פוסלים בין עשרות למאות שורות מן המחזה.

ניסיתי לא לנהוג כך בתרגום המוגש כאן. אני אוהב את המחזה כפי שהוא בידינו, לפי נוסח כתב היד הקיים. לכן נטיתי לעקוב ככל האפשר אחרי הנוסח הזה, ובפעמים המעטות שסטיתי ממנו, זה נבע משיקולי דרמטורגיה בלבד: מן השאלה איך זה נראה ונשמע על הבמה.

שמעון בוזגלו

במבואות לאנטיגונה ולאדיפוס המלך של סופוקלס אני מעיר בהרחבה על תרגום טרגדיה יוונית ותרגום לתיאטרון בכלל. הגישה שלי לעניין פשוטה: במובן מסוים, מחזה איננו סוגה ספרותית. למה? מפני שהסוגות הספרותיות מסתדרות, מי יותר ומי פחות, עם הפורמט של ספר. מחזה, לעומת זאת, נמצא בעל כורחו על הדפים. זו שהייה זמנית בלבד, עד הרגע שהוא יתממש על הבמה. למעשה, המחזה הכתוב איננו אלא הצעה להצגה. והצעה די זנותית, כזו המוכנה להתערטל או להתלבש, ובלבד שתהיה על הבמה. אם לשאול דימוי מתורת האידאות של אפלטון, הבמה היא האידאה של המחזה הכתוב.

הנס באמנות טמון בהיעלמות האמצעים שלה. שיר, אם הוא טוב, מתפשט ברוחו של הקורא באופן לא מילולי. המילים אובדות ונשאר עולם. נס. כך גם בתיאטרון. המחזה הוא צללית מילולית לבמת הקסמים.

הגישה שלי לתרגום מחזות יוצאת, אפוא, מנקודת מוצא שמחזה הוא אחד מיסודות הצגת התיאטרון, לא סוגה ספרותית. 

הטרגדיה היוונית העתיקה הגיעה לידינו בלי הוראות בימוי, וכל ההוראות המופיעות בתרגום הן תוספת שלי, על-פי הבנתי את המחזה. ההוראות יחד עם ההערות לתרגום מנסות לענות על חלק (יש להודות: חלק קטן מאוד) מן השאלות שמעורר המחזה. ליתר דיוק, הן מנסות לתת כמה רמזים לצורך הפקה מודרנית, ובעיקר לענות על שאלות מסוימות לגבי ההפקה המקורית – בעניין הכניסות והיציאות של הדמויות השונות, אשר גולמו על-ידי שלושה שחקנים בלבד, שחבשו מסכות (ראו הערה לשורה 333). כאן המקום להעיר שאחד ההבדלים הבולטים ביותר, לדעתי, בין הצגה עתיקה למודרנית של מחזה יווני הוא השימוש במסכות. הן מחייבות חשיבה אחרת לגמרי של בימוי ומשחק, מפני שהן מנתבות את השחקנים לתנועות גדולות, לדקלום טקסט, וליחסים בין הדמויות שהם כמעט אנטי אינטימיים, אפילו מונוליתיים (צריך גם לזכור שהצגות התיאטרון הועלו מול קהל בן 14000 צופים!). הפקות מודרניות של מחזות יווניים נוטות לא להשתמש במסכות, ובמקום זה לחשוף את הבעות פניו של השחקן (קולנוע וטלוויזיה הם דוגמה מובהקת לאפשרות קיצונית ל-Close up) ואת פעולותיו על הבמה– מה שמנתב בהכרח למשחק מינימליסטי וליחסים אינטימיים בין הדמויות. מכאן נובע שגם התרגום של מחזה יווני לבמה המודרנית מחייב יתר אינטימיות, הן במישור של עיצוב הטקסט ביחס להתרחשות הבימתית והן בטיפול בשפה. לא אגזים אם אומר שזה גם מחייב את המתרגם להתייחס לגודל אולם התיאטרון, שבו תועלה ההצגה המבוססת על תרגומו. ככל שהאולם גדול יותר, צריך התרגום להיות אֶפִּי ו"גדול יותר מן החיים"; ככל שהאולם קטן יותר, חייב המתרגם ליצור טקסט "פרטי" ואינטימי יותר. אף אחד לא יעלה בדעתו לבצע רסיטל לצ'מבלו או לחליל ברוק באצטדיון הומה אדם.

אבל הבעיות האלה הן בעיות הנוגעות להצגה על במה, לא לקריאה בספר. לנוכח האמור לעיל (ולנוכח מה שכתבתי במקומות אחרים), ברור שיש הבדלים אחדים בין שני התרגומים: זה שהוגש לבימאי יוסי יזרעאלי ויוצג על בימת אנסמבל הרצליה, וזה המוגש כאן לקורא בפורמט של ספר.

אוריפידס "איפיגניה באוליס" הוא הספר העשירי בסדרת "יָשְׁפֵה", אבן מאבני החושן.

הספר נדפס אופסט בגופנים "פרנק רהיל" ו"הדסה" על נייר קרם נטול עץ 100 גרם. 

הספר כרוך בכריכה קשה עטוף נייר אפלין איכותי בצבע בורדו עם הטבעות כסף והטבעות שקע. אוריפידס הוא אחד מתוך 7 ספרים בסדרת התרגומים של שמעון בוזגלו.

מידות הספר:

גובה: 19 ס״מ  

רוחב: 11.5 ס״מ

עמודים: 165